במשפחת ר׳ הייתה דירה אחת שכולם ידעו שהיא יותר מנכס. היא הייתה חלק מהסיפור המשפחתי, מקום טעון בזיכרונות, בהרגלים, וגם בשתיקות ישנות. אחד האחים גר בה שנים, שאר בני המשפחה ראו בה חלק מהירושה המשותפת, וככל שעבר הזמן נעשה קשה יותר להפריד בין מה שמרגישים לבין מה שצריך להסדיר. אף אחד לא רצה להגיע לעימות גלוי, אבל כולם הבינו שאם לא יסדירו עכשיו, ההחלטות יתקבלו מאוחר יותר מתוך לחץ או חוסר ברירה.
ברגעים כאלה קל להישאב לשפה של עמדות: מי צודק, מי ויתר, מי נשאר בבית ומי נשא בנטל. כדי להגיע לפתרון בר-קיימא, הובלנו תהליך גישור שהחזיר את השיחה משפת ההאשמה לשפת הצרכים. מיפינו את ההסכמות שכבר היו קיימות מתחת לפני השטח, ועיגנו אותן בהסכם חלוקת עיזבון: האח שהתגורר בדירה נותר בה, ופיצה את אחיו בהתאם לחלקיהם בערך מוסכם, בלי שאיש מהם נכפה להפוך לשותף בעל כורחו.
הדירה לא הפסיקה להיות טעונה, אבל היא חדלה להיות פצצה מתקתקת. במקום אי-ודאות שתלויה בנסיבות, נותרה בידי המשפחה מסגרת חתומה וברורה להמשך.
לרוב המהלך החשוב אינו "להכריע", אלא לאפשר למשפחה להחליט יחד, לפני שמישהו אחר יעשה זאת במקומה.
הפרטים שונו לשמירה על פרטיות המשפחה.